החלטה בתיק פר"ק 2172-03

לפני בקשה של כונס הנכסים של החברות " אומני מותגי מזון בע"מ" ו" אומני תעשיות פיצה בע"מ" (להלן בהתאמה: " הכונס" ו-" החברות"), להורות על חלוקת כספים לנושה המובטח של החברות:  "בנק הפועלים בע"מ", ולהפחית את כתב השיפוי שניתן על ידי הבנק. לבקשה הוגשה התנגדות של מס הכנסה ושל מע"מ (להלן: " רשויות המס"), שעיקרה גורלן של תביעות חוב שהגישו רשויות המס ושנדחו על ידי הכונס. לאור עמדת הכנ"ר, יהיה מקום גם לבחון גם את שאלת מעמד המוסד לביטוח לאומי בהליך, הגם שהאחרון לא הגיש תביעת חוב ולא הביע עמדה ביחס לבקשה.

עיקר העובדות

נגד החברות ניתן ביום 27.11.03 צו לכינוס נכסים ועו"ד רונן מטרי מונה לתפקיד כונס נכסים. בהמשך, ביום 11.11.04 ניתן צו פירוק לחברות.

מס הכנסה

ביום 19.1.04 הגיש מס הכנסה לכונס הנכסים שתי תביעות חוב, בסך כולל של 2,201,383 ש"ח לשתי החברות, כאשר מתוך זה נטען שסך של 2,159,252 ש"ח הינו חוב בדין קדימה. תביעות החוב הושתתו על שומה לפי מיטב שפיטה בהעדר דוחות של החברות.

ביום 12.2.07 ניתנה הכרעת הכונס ולפיה נדחו תביעות החוב מחמת שהן מבוססות על שומה לפי מיטב שפיטה, בהינתן שלחברות היו הפסדים, ואין זה סביר כי היו להן רווחים החייבים במס, נוכח ההפסדים הניכרים.

נוכח טענת מס הכנסה לפיה הוא לא קיבל את החלטת הכונס, מסר להם הכונס בשנית את ההחלטה ביום 113.2.11 ועל כך אין חולק.

מס הכנסה לא הגיש ערעור על דחיית תביעת החוב, אלא בא בדברים עם הכונס, על מנת שיעיין מחדש בדחייה. כך ביום 8.3.11, שלח בא-כוחו של מס הכנסה מכתב לכונס, ובו הוא קובל על החלטתו, טוען כי היא מנוגדת בתכלית להלכה הפסוקה המחייבת בעל תפקיד להגיש השגה על קביעת מס, להבדיל מלדחותה גרידא. משכך ביקש מס הכנסה מהכונס לעיין מחדש בהחלטתו, זאת

בנוסף לשיחת טלפון שקיים עם הכונס.

הכונס לא ראה לקבל את הבקשה לעיון מחדש מטעמיו.

מס ערך מוסף

ביום 19.5.04 הגיש מעמ תביעת חוב על סך של 260,796 ש"ח ביחס לדו"ח נובמבר 2003, בצירוף קנסות, רבית והצמדה. הכונס השיב ביום 27.2.11 כי לפי ספרי החברות, יש לחברות חובות של ספקים ונותני שירותים בסך של 1,425,372 ש"ח , ובהתאם להסדר שאושר על ידי בית המשפט, הוכר חוב בסך של 647,878 ש"ח כחוב אבוד ממנו מהווה מע"מ סך של 127,667 ש"ח. לגבי יתרת המגיע למע"מ, טען הכונס כי מקורו בזכיינית של החברות שהערב לחובותיה הוכרז כפושט רגל והופטר בהמשך ביום 30.11.19, ומשכך אפסו הסיכויים לגבות את חוב הזכיינית האמורה לחברות, ושמסתכם בסך 546,680 ש"ח מתוכו חוב מע"מ הינו 79,943 ש"ח. משכך, הכיר הכונס בחוב למע"מ בסך של 53,697 ש"ח, המהווה את ההפרש בין החובות האבודים ליתרת סכום תביעת החוב.

מע"מ לא הגיש ערעור על החלטת הכונס.

המוסד לביטוח לאומי

הכונס שילם לעובדי החברות את דין הקדימה, והמוסד לביטוח לאומי לא הגיש כל תביעת חוב, ואף לא הביע עמדה בהליך דנן. משכך, איני רואה צורך להידרש להפניית הכנ"ר לעניין זה.

המחלוקת

המחלוקת הדרושה להכרעה מתמקדת בשאלת מועד הגשת הערעור.

בהתאם לסעיף 353 לפקודת החברות, התש"ם-1980, המועדים הקבועים בתקנות פקודת פשיטת הרגל, התשם-1980, לגבי הגשת תביעות חוב וערעור על הכרעה בהן. בהתאם לתקנה 96 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985, המועד להגשת ערעור על החלטת הנאמן הינו תוך 45 יום ממועד המצאת ההחלטה לנושה:

"נושה רשאי לערער לבית המשפט על החלטת הנאמן בענין תביעת החוב שהגיש; הערעור יוגש תוך ארבעים וחמישה ימים מהמצאת ההחלטה לנושה.